הפיל הקשור בשרשרת


"אני לא יכול", אמרתי לו. "אני לא יכול"!
"בטוח" ? הוא שאל אותי.
"כן, אין דבר שאני רוצה יותר מלשבת מולה ולהגיד לה מה אני מרגיש... אבל אני יודע שאני לא יכול".
השמן ישב בתנוחת בודהה באחת מהכורסאות הכחולות האיומות שבמרפאה שלו. הוא חייך, הסתכל בעיני ואמר לי בהנמכת קול, כך נהג כשרצה שיאזינו לו בתשומת לב:
"שמע סיפור..."
ובלי לחכות לאישורי פתח חורחה וסיפר.

כשהייתי קטן אהבתי ללכת לקרקס, והכי אהובים עליי בקרקס היו בעלי החיים. הפיל עניין אותי במיוחד ואחר כך נודע לי שגם ילדים אחרים אהבו אותו. במהלך ההופעה התרשמנו מגודלו, ממשקלו ומכוחו של הפיל. אבל בין הופעה להופעה הוא נקשר באחת מרגליו בשרשרת אל יתד קטנה שהייתה מקובעת לרצפה.
היתד הייתה חתיכת עץ זעירה שחדרה לרצפה לעומק סנטימטרים ספורים בלבד, ולמרות שהשרשרת הייתה עבה וחזקה נראה לי מובן מאליו שבעל חיים שבכוחו לעקור עץ מהשורש יכול גם להשתחרר בקלות מהיתד ולברוח. נדמה לי שאי אפשר שלא לתהות: מה עוצר בעדו? למה הוא לא בורח? כשהייתי בן חמש... שאלתי אז מורה, איש דת או דוד כלשהו על תעלומת הפיל. מישהו מהם הסביר לי שהפיל לא בורח מפני שהוא מאולף. ואז שאלתי את השאלה המתבקשת: ”אם הוא מאולף, למה קושרים אותו?” אני לא זוכר שקיבלתי תשובה הגיונית... לפני שנים אחדות גיליתי שמישהו חכם גם מצא את התשובה: הפיל לא ברח מהקרקס מפני שהוא היה קשור ליתד מקטנותו. עצמתי את עיניי ודמיינתי את הפיל חסר הישע שזה עתה נולד מגלה שהוא קשור ליתד. אני בטוח שהפילון דחף, משך והזיע וניסה להשתחרר. למרות מאמציו הרבים הוא לא הצליח להשתחרר מפני שהדבר היה למעלה מכוחותיו. דמיינתי שהוא נרדם באפיסת כוחות ושביום המחרת הוא ניסה שוב, וגם ביום המחרת, וביום המחרת... עד שיום אחד, יום נורא מבחינתו, השלים בעל החיים עם חוסר האונים שלו ונכנע לגורלו. הפיל העצום ורב העוצמה שאנחנו רואים בקרקס לא בורח מפני שהמסכן מאמין שהוא אינו מסוגל לברוח. חוסר האונים שחש זמן קצר לאחר הולדתו נחקק בזיכרונו. והגרוע מכול- הוא מעולם לא שב לערער ברצינות על הזיכרון הזה. מעולם, מעולם לא ניסה לחזור ולהעמיד את כוחו במבחן.

"ככה זה, דמיאן. כולנו קצת כמו הפיל בקרקס: אנחנו מסתובבים בעולם קשורים למאות יתדות שמגבילות את החירות שלנו. אנחנו חיים במחשבה ש"אנחנו לא יכולים" לעשות המון דברים פשוט מפני שפעם, מזמן, כשהיינו קטנים, נסינו ולא הצלחנו.
"אז אנחנו נוהגים כמו הפיל, והמסר נחקק בזיכרוננו: אני לא יכולף אני לא יכול ולעולם לא אוכל.
גדלנו עם המסר הזה שכפינו על עצמנו ולכן מעולם לא ניסינו שוב להשתחרר מהיתד. לפעמים, כשאנחנו חשים באזיקים, אנחנו משקשקים בשלשלאות, מתבוננים ביתר מזווית העין וחושבים:
חורחה השתתק. לאחר זמן מה התקרב אלי, התיישב מולי על הרצפה והמשיך:
"אני לא יכול ולעולם לא אוכל".
זה מה שקורה לך, דמי. אתה חי בהתניה של זיכרון של דמיאן שכבר לא קיים, אותו דמיאן שלא היה מסוגל.
"הדרך היחידה שלך לדעת אם אתה יכול להצליח היא לנסות שוב מכל הלב.... מכל הלב!"    

(מתוך שמע סיפור מאת חורחה בוקאי)